מוזיקת הדיסקו הפכה לעצומה בשנות ה-70

היסטוריה קצרה של דיסקו

לדיסקו היסטוריה ארוכה ומורכבת, החל מסוף שנות ה-40. המילה דיסקו עצמה היא קיצור של דיסקוטק, סוג של מועדון לילה שבו אנשים היו רוקדים לצלילי מוזיקה המושמעת על תקליטי ויניל. הדיסקוטק הראשון נוסד בניו יורק בשנת 1940, אך המונח לא תפס עד שנות ה-60, כאשר דיג'ייז בבריטניה החלו לנגן תקליטים ליד הפטיפון במקום של להקות חיות. תקליט ה"דיסקו" הראשון הופיע ב-1951, כאשר המוזיקאי בילי מרמן הקליט את "Cherry Pink and Apple Blossom White", אשר נוצר בהשראת ביקור ב-Sunset Strip. המילים מזכירות את "ריקוד מתחת לאורות היהלומים" של מועדון. בתחילת שנות ה-70, תקליטנים כמו טום מולטון, פרנסיס גראסו והרבי פלורס ניגנו מוזיקת נשמה, ג'אז, לטינית ותקליטים קריביים במועדונים בניו יורק, והמונח "דיסקו" שימש לתיאור סוג המוזיקה שהתקליטנים הללו ניגנו.

שורשי מוזיקת הדיסקו

שורשי הדיסקו נעוצים במקצבים ובקצבים של מוזיקה אפרו-אמריקאית, במיוחד פאנק וג'אז. הוא גם התבסס על מוזיקה לטינית ומקצבים קריביים כמו רגאיי וקליפסו. מוזיקאים ותקליטנים ג'מייקנים, במיוחד, מילאו תפקיד חיוני בפיתוח הדיסקו. במקביל, הדיסקו עוצב על ידי שימוש בסינתיסייזרים, כלים אלקטרוניים שניתן לתכנת לנגן מגוון רחב של צלילים. מוזיקאים רבים שלימים נקשרו לדיסקו יצרו מוזיקה בסגנונות אחרים, כולל ג'אז, רוק ופופ. רבים מהמוזיקאים הללו זכו לביקורת על כך שמכרו את הצד המסחרי של הדיסקו במהלך שנות ה-70, כאשר הוא צמח לתופעת מיינסטרים ענקית. עם זאת, אחרים זכו לעזרה ביצירת צורה מוזיקלית חדשה ותוססת.

איך מכשירים אלקטרוניים עיצבו מוזיקת דיסקו

במהלך שנות ה-70, נעשה שימוש הולך וגובר בכלים אלקטרוניים במוזיקה פופולרית, במיוחד בדיסקו. המגמה החשובה ביותר בטכנולוגיית הדיסקו הייתה עלייתו של הסינתיסייזר, שהשתמש במעגלים חשמליים להפקת צלילים. הכלים החדשים הללו אפשרו למוזיקאים ליצור מגוון רחב של צלילים שלא ניתן היה להשמיע עם כלים אקוסטיים. הסינתיסייזרים המסחריים הראשונים פותחו באמצע שנות ה-60, אך הם לא הפכו לשימוש נרחב עד סוף שנות ה-70. היכולת של הסינתיסייזר להפיק מגוון רחב של צלילים הייתה סיבה מרכזית לכך שסאונד הדיסקו הפך למגוון כל כך. בידיו של מוזיקאי מוכשר, סינתיסייזר יכול להפיק מגוון רחב של אפקטים, מצליל פועם של גיטרה חשמלית ועד לצליל צווח של כינור.

תקליטנים משנות ה-70 הפכו את הצלילים לגדולים עוד יותר

בשנות ה-70, תקליטנים (DJ) ערבבו קטעי מוזיקה שונים יחד כדי ליצור יצירות חדשות. זה היה מנהג מוזיקלי ישן שנקרא "musique concrète", והיה בשימוש על ידי מלחינים מודרניסטים מאז שנות ה-50. התקליטנים היו מחברים יחד לולאות קצרות של מוזיקה כדי ליצור רצועות ארוכות יותר, וציוד המיקס הפך קל יותר לשימוש ובמחיר סביר יותר. תקליטנים היו לולאים את ההפסקות האינסטרומנטליות (קטעים מהמוזיקה שלא הושרו על ידי הסולן) של שירים, וכותבים מילים חדשות, ואז מניחים את הצלילים האלה מעל הרצועות האחרות. התקליטנים, יחד עם השימוש המשתנה בסינתיסייזרים והזמינות של ציוד זול יותר, עזרו לגרום לדיסקו להישמע אפילו יותר גדול ונועז ממה שהיה בעבר.

ניקוד בהיר במיוחד ותאורה שערורייתית הפכו את רצפות הריקוד לקואצ'לה

עד אמצע שנות ה-70 נכתבו שירים רבים עם מנגינה פשוטה מאוד, כמעט ילדותית ומקצב יציב. רבים מהשירים הללו הופקו על ידי פילדלפיה סאונד, סגנון מוזיקת נשמה שנשענה במידה רבה על סינתיסייזרים ומקצבים חזקים. הניקוד הבהיר במיוחד של קטעי ריקוד, לרוב בצבע מלא ומלווים באפקטי תאורה מוגזמים, יצרו חוויה ויזואלית סוריאליסטית ופסיכדלית שהיתה כמעט כמו טיול סמים. המוזיקה הייתה יצירתית ומוזרה כמו הוויזואליה, עם מקצבים פועמים ועיבודים רב-שכבתיים.

להקות הדיסקו

להקות הדיסקו, שניגנו בדיסקוטקים בשנות ה-70, היו שונות מהלהקות שניגנו במקומות כאלה במהלך שנות ה-50 וה-60. המוזיקה של להקות הדיסקו התבססה לעתים קרובות על מקצבי נשמה, ג'אז, לטיניים או רגאיי, אם כי כמה מוזיקאי דיסקו התבססו גם על רוק או פופ. רבים מהמוזיקאים שניגנו בלהקות הדיסקו בשנות ה-70 יצרו גם מוזיקה בסגנונות אחרים. להקות רבות שניגנו בדיסקו זכו לביקורת על כך שמכרו את הצד המסחרי של הדיסקו במהלך שנות ה-70, כאשר הוא צמח לתופעת מיינסטרים ענקית. אחרים זכו לעזרה ביצירת צורה מוזיקלית חדשה ותוססת.